(מהפייסבוק)
היי חברות…היום הכמעט 240 למלחמה. לחוות את רצף האירועים המטורף שמתרחש כל יום, זה קשה ממילא, ולי נוסף החודש אתגר נוסף – חיפוש עבודה בהייטק.
ראיונות תכנות מורכבים תמיד מכמה שלבים מפרכים ומפדחים – בניית פרויקט, ראיונות קוד, שאלות על לוח.
ויש שאלה שתמיד שואלים – איפה את רואה את עצמך עוד כמה שנים?
צריך להראות התלהבות, אני רואה את עצמי מתכננת פרויקטים מורכבים, מפתחת, גדלה עם החברה, התשובה לא באמת משנה, מה המטרה? להראות שאת מוכנה להקדיש לעבודה הרבה מאמץ ושעות.
בדרך כלל אין לי בעיה לענות על זה, אני עונה שאני אוהבת את התיכנות עצמו (אני באמת אוהבת) ורוצה ללמוד דברים חדשים.
אבל עכשיו כשהמדינה במשבר ביטחוני, כלכלי, פסיכולוגי, פסיכיאטרי….פתאום קשה לדמיין את העתיד.
בחדשות מבטיחים למלחמת נצח. בשישי הנשיא ביידן הציע מתווה לסיום המלחמה, משיחות עם חברים, הרוב לא לקחו את הנאום ברצינות.
היו אלף מתווים. ומה? נסיים ככה? כשהחמאס שם? חייבים להמשיך, ואחרי הניצחון בעזה – ״ניצחון״ בלבנון, ומול האיראנים ואלוהים יודע מי עוד. כמה זמן כל זה ייקח? איש לא יודע.
בקיצור, אין להם חזון חוץ מ״לנצח נחיה על החרב״.
ומול השכנוע העצמי הזה, אני מוצאת את עצמי חושבת, האם באמת אפשר גם וגם? להיות אומת הייטק, לתכנן תוכניות לעתיד, שאיפות, חלומות – וגם לחיות במציאות כל כך אלימה.
אני חושבת שלא. שתגיע נקודת שבירה, שבה אנשים יעזבו את הארץ, לא יוותרו על האמונות שלהם. אבל גם לא ירצו להקריב את העתיד שלהם.
ותוהה האם יש סיכוי לעתיד אחר.
מקווה שהשבוע יביא שינוי לטובה, מוזמנות לכתוב מה אתן חושבות.
